לפני כחצי שנה נתקלתי בפרסום של כנס של אגודה שמעולם לא שמעתי עליה, MET. האמת היא שזו הייתה גחמה של רגע, ציפתה לי תקופה בת מספר חודשים של עבודה מאומצת ועומס בחיים בכלל, והחלטתי להירשם, ולו רק כדי שיהיה לי משהו לצפות לו אחרי שיעבור הלחץ.
קשה להאמין, אבל כמו כל דבר גם התקופה המאומצת חלפה, ונסעתי, מלווה בבן זוגי. טסנו לברצלונה, ושם, בתחנת הרכבת, נפגשנו עם עוד כעשרה משתתפים (למעשה, עשר משתתפות) כדי לנסוע ברכבת ביחד לפובלט שבמחוז טרגונה בספרד. שם, 125 ק"מ מערבית לברצלונה, בתוך מתחם של מנזר, התקיים הכנס, והתארחנו במלון החדש שהוקם במתחם.
המנזר בפובלט
לא ממש ידעתי למה לצפות. אני הייתי מסתפקת בשינה טובה, אוכל משובח ונוף מרהיב. אלא שהכנס, שכותרתו הייתה "שפה, תרבות וזהות" התגלה כהזדמנות נפלאה לשפר ולרענן מיומנויות שונות (סדנה לתרגום טקסטים הקשורים באמנות, למשל), לקבל השראה (דיון על תרגום משותף של שתי מתרגמות-חברות של רומן בלשי מספרדית לאנגלית; פרויקט לתרגום-המון [תרגום רב-משתתפים] של שירה) ולהרחיב את הדעת (השוואת תרגומים של הספר "Tristes Tropiques" של קלוד לוי-שטראוס; הרצאה על תרגום והתרבות השלישית; והרצאה נוספת על המתרגם כדרגומן).
שערי המנזר
בנוסף לפן המקצועי, ולא פחות חשוב ממנו, הכרנו בכנס אנשים מכל רחבי אירופה (ואפילו מאוסטרליה, מקנדה ומערב הסעודית! כפי שניתן להבין, לא ממש מתעקשים על הים תיכוניות של ה-Mediterranean). ולמתרגמים, זה לא עניין של מה בכך. עבודת התרגום עצמה נעשית לרוב בחדר העבודה מול המחשב, לבד. כנסים מעין אלה מאפשרים להכיר עמיתים ולהרחיב את מעגל הקשרים המקצועיים, לדון בסוגיות תרגום שונות (שבדרך כלל לא מעניינות אף אחד אחר…), ולהוות מעין קבוצת-תמיכה.
מתרגמים הביאו תצלומים של חדרי העבודה שלהם
בעקבות המפגשים עם מתרגמים אחרים ורבים כל כך, הבנתי שבעצם לרוב המתרגמים יש סיפורי חיים מעניינים במיוחד; בדרך כלל מדובר באנשים שהגרו ממולדתם, או שהם בנים למהגרים. כך למשל, פגשתי את מרי-אלן, שנולדה בטקסס אבל חיה בספרד ואף הקימה את האגודה; את מריאן, שנולדה במיסיסיפי אבל חיה כבר שלושים שנה ברומא; את בתה, עמליה, שגדלה ברומא אבל למדה בבית ספר אנגלי, וגרה כבר שלוש שנים בברלין; את סטיוארט, היהודי הנוסף בכנס (הם בכל מקום!), שגדל בלונדון אבל עבר למונטריאול; ואת לדה, שנולדה ועדיין מתגוררת בקרואטיה, והיא בעלת כישרון יוצא דופן לשפות.
מעבר לכנס עצמו, השתתפנו בפעילויות נוספות, כמו צפייה בכוכבים, סיור בתוך המנזר, טעימת יינות וטיול בסביבה, בנוף יפהפה.
אולם התפילה במנזר
אני מקווה מאוד שאצליח להשתתף גם בכנסים הבאים – כדי לשמור על כושר מקצועי, ברור, אבל גם כדי לפגוש את החברים החדשים שהכרתי, לשנות אווירה ולקבל השראה. ובקיצור, אם יש לכם הזדמנות – סעו!
סתיו אירופאי
Sonia Barchilon 