בקרוב יצא לאור הספר "מכתבים למורה – לאלה המעזים ללמד" של המחנך הברזילאי הדגול פאולו פריירה בתרגומה של ד"ר נירה מאי. הספר יוצא לאור לראשונה בעברית בהוצאת דרור לנפש מיסודה של תנועת דרור-ישראל (תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד).
בחרתי לכתוב כאן על הספר הזה בין היתר בגלל הספר עצמו, שמציג שיטת חינוך שונה לחלוטין ממה שהתרגלנו אליה בעולם המערבי היום (השיטה שפריירה מכנה "השיטה הבנקאית", ובה בעיקר משננים ולא ממש לומדים). פריירה לא רק מעלה בספר מיוחד זה את האפשרות לחינוך אחר – החינוך הדיאלוגי (הכולל למשל תכנון משותף של תוכן ההוראה בין הלומדים למלמדים, הערכה אלטרנטיבית של הלמידה ועוד) – אלא גם פונה בצורה ישירה למורים, ובעצם למתעתדים להיות מורים, ומבקש מהם להיות פוליטיים, להיות אחד עם מה שהם מטיפים לו. על הדרך הוא חושף בפנינו טפח מהמציאות הקשה שבה חיים ילדים (ואנשים בכלל) בברזיל, ילדים משוללי כל ובעיקר משוללי חינוך, רק כי נולדו חסרי כל. ואיך מורים יכולים – ובעצם חייבים – לצאת כנגד המציאות הקשה הזו ולהילחם על זכותו של כל ילד לחינוך, על ביעור הבערות (כן, במדינות כברזיל לא נדיר לפגוש אנאלפביתים גם כיום), ועל מעמד המורים עצמם. לא בכדי פונה פריירה בספר למורים בפנייה ישירה במכתבים שהוא כותב להם, ולא בהרצאת דברים ערוכה ומובנית, צורה שמשקפת את האידיאולוגיה הפדגוגית שהוא מאמין בה. מובן שהמצב בארץ לא דומה למצב בברזיל (תמיד נורא מצחיק אותי כשאנשים טוענים שהפכנו למדינת עולם שלישי), אבל גם לנו יש הרבה מה ללמוד מפריירה ומשיטת החינוך המיוחדת שהוא מציע.
כשמתרגמים ספר, לכל מתרגם שיטה משלו, אבל בדרך כלל עוברים על הטקסט כמה וכמה פעמים. אני למשל נוהגת לתרגם תרגום ראשוני, גס, ותוך כדי התרגום אני מסמנת לי מילים או ביטויים הטעונים בירור עמוק יותר, או ניסוחים שאני לא מרוצה מהם. במעבר השני שלי על הטקסט אני מבררת לעומק את המקומות הבעייתיים – לעתים מדובר במונחים מקצועיים שעלי לברר מול מומחה, סלנג מקומי או ניסוח שלא לגמרי מובן לי (בשלב הזה אני מנהלת דיונים ארוכים עם אמי היקרה). בדרך כלל אחרי השלב השני אני נשארת עם טקסט שעליו סימונים פה ושם – בדרך כלל אפשרויות שונות לניסוח אותו משפט, או מילים נרדפות שאני מתקשה להכריע ביניהן. במעבר השלישי אני עוברת שוב משפט-משפט מקור מול תרגום, לוודא שלא נפלה טעות ושבסך הכול אני מרוצה מהמשפט המתורגם. והמעבר האחרון מוקדש לקריאה שוטפת בעברית בלבד, לנסות ולשמוע איך הטקסט נשמע בלבוש החדש שלו, ולהכריע הכרעות אחרונות.
אחרי שהתרגום מוגש להוצאה חולף זמן מה (זה נע בין ימים ספורים לשנים ספורות… בשיא הרצינות. ספר שהייתי מעורבת בתרגומו נשלח בשנת 2009 לעריכת תרגום ומאז אבדו עקבותיו) ואז חוזרים אלי אחרי שהספר נערך על ידי עורך תרגום. כלומר, הטקסט חוזר מלא בתיקונים והערות ושאלות והתלבטויות, והמון דברים נפתחים מחדש, כולל דברים שבכלל לא העלית על הדעת בתרגום המקורי. לרוב אני דוחה מעט ומקבלת את רוב ההערות, ובאמת, כשיש שיתוף פעולה בין מתרגם לעורך, כלומר, כשכולם זוכרים שכל הצדדים באים אך ורק לשרת את הטקסט, התהליך מפרה ומלמד ומועיל מאוד (אני יכולה להעיד על כך בעיקר מצד המתרגמת, אני תמיד מודה לאל על העורכים והעורכות שמונעים ממני ליפול למלכודות, ואני תמיד לומדת מהם עוד ועוד). אחרי כן הטקסט עובר עריכת לשון והגהה, והוא מוכן לרדת לדפוס.
*
הדבר יוצא הדופן, ובגללו בעצם בחרתי לכתוב על "מכתבים למורה", היה התהליך הייחודי שעבר הספר, או למעשה התהליך שעברה קבוצת אנשים בעקבות הספר, עד יציאתו לאור. בנוסף להחלטה הלא מובנת מאליה להוציא לאור ספר כזה (כלומר, ספר בעל מטרה חינוכית-אידיאולוגית, תוך התעלמות משיקולים מסחריים) החליטו החברים ב"דרור לנפש" שעליהם לא רק נאה לדרוש אלא גם נאה לקיים.
את הספר תרגמה ד"ר נירה מאי, שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על פאולו פריירה. ובעצם תרגום הספר התחיל מרשימות שכתבה לעצמה, כהכנה לשיעורים שהיא מלמדת על ובאמצעות גישת הדיאלוג הפרייריאני. בעקבות מפגש שלה עם עידו רותם מ"דרור לנפש" הוחלט להסב את רשימותיה לתרגום של ממש. נירה ניגשה למעשה התרגום, ולאחר מכן גויסתי אני כעורכת התרגום.
לאחר תהליך לא קצר, ובמהלכו עברתי על הטקסט והעליתי שאלות והתלבטויות, חזר הטקסט לנירה וכמו בפינג-פונג חזר אליי, הוחלט במערכת ההוצאה לערוך מפגש ביני ובין המתרגמת כדי ללבן כמה מושגים הטעונים בירור. ראוי לציין שפעמים רבות אני אפילו לא יודעת איך נראה העורך, אלא אם נפגשנו במקרה, וכל התקשורת נעשית באמצעות מיילים והתכתבויות על גבי הטקסט עצמו. במפגש נכחו גם עידו רותם ועמרי דותן, וחברי הוצאה נוספים. משהתברר שמפגש אחד לא מספיק, נקבע מפגש נוסף, ולהפתעת כולנו, כך נדמה לי, הפך המפגש מחד פעמי למפגשים חוזרים ונשנים לאורך כשנה, שבמהלכם אנחנו קוראים ביחד את הטקסט המתורגם, דנים בו לעומק, מבררים בו מושגים ומלבנים סוגיות בהגותו של פריירה ובהבנת הטקסט. כלומר, בלי שתכננו פעל עלינו הטקסט את פעולתו, וגרם לנו לדון בו באותו אופן דיאלוגי-ולא הירארכי שפריירה דגל בו. ואפילו זכיתי להגשים חלום ולהשתתף בבחירת הצילום שעל הכריכה (#סליחה).
אני מרגישה שהטקסט, וגם אנחנו, עברנו כברת דרך משמעותית ביחד. כולנו נרתמנו והתפנינו לטובת המפגשים מרובי המשתתפים לדיון על הטקסט. אני חושבת המפגשים האלה העשירו אותנו בדיונים ובזכותם זכיתי להעמיק בטקסט הפרייריאני בחוויית לימוד מיוחד במינה, שאני לפחות לא הייתי זוכה לה אחרת, ומובן מאליו שהטקסט יצא נשכר.
Sonia Barchilon 