עוד קצת על ספרות ילדים: על "מושג הילד"

בפוסט הקודם הזכרתי שבעה קריטריונים שעלו בקורס של ד"ר חנה לבנת, המסייעים בזיהוי ספרות ילדים איכותית. רוב הקריטריונים שהוזכרו נכונים ליצירה ספרותית באשר היא, ולאו דווקא ייחודיים לספרות ילדים, אבל מה שעניין אותי במיוחד הוא "מושג הילד", הייחודי לספרות ילדים ומוכר לנו פחות. "מושג הילד" כולל בתוכו סוגיות כמו: כיצד תופסת החברה בתקופה מסוימת את הילדים ואת עולמם, מה היא מניחה שאותו ילד מבין, מה היא מניחה שהוא רוצה, מה היא מניחה שהוא צריך, וכיצד באים דברים אלה לידי ביטוי בספרות הילדים.*

כאמור, "מושג הילד" הוא גורם חוץ טקסטואלי – לאיזה ילד פונה הטקסט, ומהו יחס החברה לילדים באותה תקופה. חוקר התרבות וההיסטוריון הצרפתית פיליפ אריאס (Philippe Ariès) פרסם בשנת 1960 את הספר L'enfant et la vie familiale sous l'ancien régime ("הילד וחיי המשפחה במשטר הישן"),** ובו הוא סוקר את תולדות הילדות. טענתו המרכזית היא כי התפיסה של תקופת הילדות היא תלויית תרבות וזמן. המחקר נסמך בין היתר על ניתוח ציורים של אמנים שונים מתקופות שונות, והוא בוחן מנהגים שונים בתחום הלשון, החינוך, משחקי הילדים, הלבוש ועוד.

מהמחקר עולה כי מסיבות שונות (תמותת ילדים גבוהה, למשל) עד סוף ימי הביניים נתפסו ילדים רק כמבוגרים-לעתיד, ומושג הילדות כשלב נפרד הנושא אופי מיוחד ומובחן משלבי החיים הבאים כלל לא היה קיים. כשהילד עבר את גיל התמותה, בסביבות גיל 7, הוא החל להשתלב בחברת המבוגרים כמבוגר קטן (ניתן לראות זאת בלבוש, במשחקים ששיחק, בעובדה שילדים בגיל זה שימשו כשוליות לבעלי מלאכה או משרתים), ללא תקופת מעבר בין ילדות לבגרות. אריאס טוען כי המחויבות של ההורים לילדיהם היא בעצם תופעה מודרנית פרי הנאורות, ולמעשה רק במאה ה-17 החלו להבחין בין ילדים למבוגרים.

ז'אן-בפטיסט-סימאון שארדן, The Hard-working Mother, שמן על בד, 1740.

אם כן, ממחקרו של אריאס עולה כי בכל תקופה נתפש הילד באופן שונה, ולפיכך לכל תקופה "מושג ילד" שונה. בקורס של ד"ר לבנת ניסינו להבין את הגישה השלטת בכל תקופה, וכיצד גישה זו משתקפת ביצירות ספרותיות בנות אותה תקופה. אנסה להביא כאן תמצית של כל גישה ודוגמה מעולם ספרות הילדים.

לקראת סוף המאה ה-17: התפיסה המשועשעת

בתהליך הדרגתי ואטי, החלו באמצע המאה ה-17 להבחין בין מבוגרים לילדים, בתחילה בעיקר בקרב המעמדות הגבוהים. עדיין אין תפיסה של אחריות של המבוגר כלפי הילד, אך הילד כבר נתפס כשונה מהמבוגר, כמושא לשעשוע והנאה.

התפיסה המשועשעת היא גישה שצמחה בתוך המשפחה. היחס לילדים כשונים מהמבוגרים הייתה כליצורים משובבי נפש ומשעשעים – לכן ניתן לראות סצינות רבות שבהן ילדים מדקלמים, שרים או מנגנים בפני מבוגרים. ילדים התלבשו כמבוגרים, ונתנו להם להתנסות בכל מה שמבוגרים התנסו בו – מסעות ציד, משחקי קלפים, ועוד.

לואי לה-נאן, משפחת איכרים, Famille de paysans dans un interieur, שמן על בד, 1642.

בתקופה זו אין ספרות הנכתבת לילדים. כך למשל, שארל פרו, סופר צרפתי בן המאה ה-17, פרסם את "סיפורי אמא אווזה" ובו מספר מעשיות שמוכרות לנו בגלגולים שונים כמעשיות לילדים (כיפה אדומה, לכלוכית, היפהפייה הנרדמת ועוד). אך הטקסטים שכתב פרו כוונו למבוגרים ולא לילדים.

סוף המאה ה-17 עד המאה ה-20: הגישה המחנכת

בערך מאותה תקופה, סוף המאה ה-17, וכתגובת נגד לתפיסה המשועשעת, הקימו אנשי החינוך ואנשי כנסייה קול זעקה כנגד התפיסה הקיימת. לתפיסתם, ילד נולד טהור ותמים, וחברת המבוגרים המסואבת היא זו שמשחיתה את נפשם הרכה שעוד צריכה להתפתח. לדעתם מטרת החינוך היא לשמור על תמימותם של הילדים, ולכן מתחילים לבודד אותם מחברת המבוגרים ונוצרים מוסדות חינוך כמענה לצורך זה. לפי גישה זו, יש להגן על הילד ולחנך אותו לפי אמונות ומטרות חינוכיות, באמצעים שיותאמו לצרכיו וליכולתו, ולשם כך נוצר בית הספר כמוסד חינוכי.
מסוף המאה ה-17 מתחילים לראות ספרים שעוסקים בילדים – עדיין לא מדובר בספרות הפונה לילדים, אלא ספרות המיועדת למחנכים בלבד. רק מסוף המאה ה-18 יש ספרות שקהל היעד שלה הוא ילדים: בתחילה רק מעין מדריכים להליכות ונימוסין, וכן סיפורי קדושים-ילדים ששימשו כמופת חינוכי. ז'אנר נוסף שהיה מהראשונים שפנו לילדים היה הז'אנר של מעשיות-עם, שהחלו להופיע גם בכתב, כספרים.

ולטר קריין, כיפה אדומה פוגשת את הזאב ביער, איור מתוך סדרת איורים למעשיות האחים גרים, תחריט, 1875.

הגישה המחנכת שררה בתרבות המערבית מהמאה ה-17 ועד המאה ה-20, והיא נובעת מהצורך לחנך את הילד, ללמד אותו להבדיל בין טוב לרע, ולהראות לו את דרך הישר. הדגם הקלאסי של סיפור ילדים לפי התפיסה המחנכת: בפתח הסיפור יש דמות מבוגר שמציגה את הנורמה (מה מותר או מה אסור) אחר כך מגיעים אזהרה או איום (אם לא תנהג כפי שאמרתי יקרה לך משהו רע ומר), בהמשך הילד או הילדה מפרים את הנורמה, עוברים על האיסור ובסופו של דבר נענשים קשות במסגרת הסיפור, ולעתים אפילו מתים.
לפי גישה זו הידע נמצא אצל המבוגרים, והם מכתיבים את הטוב ואת הרע; אין ילדים "שובבים", יש רק ילדים טובים או רעים, ולילדים רעים קורים דברים רעים. הילדים מתעללים ועושים מעשים איומים – אנחנו שונאים אותם ושמחים כשהם באים על עונשם (אין רצון ליצור הזדהות עם הילדים, להפך). הרעים נענשים, ואילו הטובים – מקבלים גמול (כמו ב"לכלוכית" של האחים גרים, למשל).
כיום אנחנו כמעט לא מספרים סיפורים מהתקופה ההיא כי הם נראים לנו מחרידים ולא מתאימים לילדינו הרכים, למעט "מקס ומוריץ" (1865) ו"יהושע הפרוע" או "יפתח המלוכלך" (1844) ששרדו בזכות ההומור הקיים בטקסט ובאיורים. כך למשל, בתעלול השביעי בספר "מקס ומוריץ", הילדים מתחבאים במחסן התבואה של איכר וחותכים את שקי התבואה. האיכר תופס אותם, מכניס אותם לשקים ולוקח אותם לטחנת הקמח. שם הם נטחנים לחתיכות קטנות, ומאכילים בהם את האווזים.

וילהלם בוש, סופם של מקס ומוריץ, מתוך האיורים לספר, 1865

המאה ה-20: הגישה המגוננת

במאה ה-20 מתפתח תחום דעת חדש שתופס מאז מקום מרכזי בגישת החברה לילדים – הפסיכולוגיה. לפי תורות פסיכולוגיות שונות, בשלבי החיים הראשונים של הילד הוא נחות מהמבוגר מבחינה קוגניטיבית, רגשית ושכלית, ולכן עלינו להכיר לו את העולם בהדרגה, עד שיתבגר וירכוש כלים להתמודד עם העולם. אם כן, הפסיכולוגיה גורסת שעלינו להקשיב לרצונותיהם של ילדים, לא להכתיב להם מה לעשות, אלא ללמד, ללוות, לתמוך, לעזור ולגונן.
לפי התפיסה המגוננת יש להכיר לילד את העולם בהדרגה, ולכן צריך להמתיק ולרכך לו את העולם ולחשוף אותו על פי שלבי התפתחותו עד שיתבגר ויהיו לו כלים להתמודד עם קשיי העולם. ספרות הנכתבת בגישה זו היא הספרות שעליה רובנו גדלנו (ולכן אנחנו מזדעזעים מסיפורי יהושע פרוע, או מהמעשיות האכזריות של האחים גרים. כך למשל, בנוסח העברי שבידי לספר "מקס ומוריץ" בתרגום אורי סלע, הושמט סופם האכזרי של הילדים).

כדוגמה בחרתי להביא את הסיפור "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין (שהוא בעצם עיבוד לסיפור של אנדרסן). אמנם בסיפור אלמנטים רבים האופייניים לגישה המחנכת, ובאמת בסיפורים רבים ניתן למצוא שרידים גם לגישות הקודמות. ואכן, גם כאן יש איסור מובלע (לא להטריד את התרנגולות בלול) שהילדה עוברת עליו. האב מגיע וכועס מאוד, אבל היא לא באה על עונשה. כאן ניתנת לה זכות הדיבור, ובעצם ההגנה העצמית, והיא מסבירה לאביה שהתכוונה להגיד לתרנגולת לילה טוב ולבקש סליחה על שהבהילה אותה לפני כן. האב מקשיב להסבריה, משתכנע, סולח, מחבק ומנשק. כלומר, לא מדובר פה ב"ילדה רעה" שמגיע לה סוף רע ומר, אלא בילדה שובבה אולי, או תמימה לגמרי; האב קשוב, מגונן וסולח והסיפור נגמר בטוב.

איור: חיים האוזמן, מתוך: "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1949.

דוגמה נוספת: בעלי הגדיל לעשות ובגרסה שלו לכיפה אדומה, אחרי שהסבתא וכיפה אדומה יוצאות מבטנו של הזאב, לא רק שבטנו של הזאב לא ממולאת באבנים שגורמות למותו בייסורים, כמו בגירסה המקורית, הסבתא מאיימת עליו את האיום המחריד הבא: או שתתנהג יפה להבא, או שאשלח אותך לישון בלי ארוחת ערב! כן כן. בסוף הזאב מבקש סליחה, כולם נעשים חברים והזאב הופך לבן בית בביתה של הסבתא.

שלהי המאה ה-20: הגישה החושפת

מאמצע המאה ה-20 ובהדרגה עד שנות ה-90, אמצעי התקשורת המודרנית – הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט – חשפו והנגישו מידע לכל דורש, דבר שהקשה על מבוגרים להסתיר מאורעות קשים מפני ילדים ולגונן עליהם.

לפי הגישה החושפת אין עוד דרך להסתיר מפני ילדים את קשיי העולם. אם נתעקש להמשיך לגונן על הילד, ולהסתיר ממנו את קשיי העולם, ובמקביל הוא ייחשף להתרחשויות קשות באמצעי התקשורת – יווצר אצלו דיסוננס קוגניטיבי. התמודדות אחרת, שאותה מציעה הגישה החושפת, היא לספק לילד דרכים להתמודד עם המציאות הקשה או המורכבת. בין היתר באמצעות הספרות, שיכולה לעצב את חומרי המציאות ולהציג כלפיהם עמדה – ליצור הזדהות עם דמות אחת ולדעת לבקר דמות אחרת. המציאות המוצגת בספרים בתפיסה זו היא מורכבת יותר, והספרות באה לעזור לגבש תפיסת עולם, או להדגים דרכי התמודדות. הספרות אמורה לשים על השולחן את כל מה שהילד נפגש אתו, לעזור לו לבחור נכון, ולהעניק לו משמעות מוסרית בתוך כל הבלבול והכאוס.

כך למשל, לאחרונה התפרסם ספר הילדים "מולו וצגאי" מאת תמר ורטה-זהבי ורונית רוזנטל, עם איורים של סילביה כביב (הוצאת כנרת). הסיפור מבוסס על חייהם של ג'רמה אימאם, קסטה זרסנאי, דניאל יוהנס, ועבדו אדם. התאומים מולו וצגאי בני העשר חיים בכפר קטן באפריקה, ולפתע מופרת שגרת יומם כשפורעים מציתים את הכפר השכן. מאותו רגע הם יוצאים למסע ארוך ונתקלים בסכנות רבות, כשהם מצוידים בקמעות שונים. בסופו של דבר מגיעים שני הילדים למחנה פליטים מעבר לגבול, ואף מתאחדים עם משפחת דודם. כלומר, אין כאן ניסיון להסתיר את המציאות הקשה מפני ילדים, אלא להציגה, ובאמצעות הספרות לעצב עמדה כלפי המציאות או דרך התמודדות.

איור: סילביה כביב, מתוך "מולו וצגאי" מאת תמר ורטה-זהבי ורונית רוזנטל, הוצאת כנרת, 2014.

[דוגמה נוספת לספר ילדים בגישה זו הוא "לשחרר את הפיות" מאת יהודית קציר (הוצאת ידיעות ספרים), העוסק בנושא קשה במיוחד, סחר בנשים, וזאת באמצעות סיפור על פיות שנתפסו ומוחזקות בשבי על ידי רומפוס מאלף האריות, ונאלצות להופיע במופע קרקסי כדי שרומפוס ירוויח המון כסף. בסופו של דבר בהשראתה של הילדה נועה, מצליחות הפיות להשתחרר בכוחות עצמן. שוב, אין כאן ניסיון להסתיר את המציאות או לרכך אותה, אלא לחשוב על דרכים להתמודד אתה. עכשיו רק נותר לנו לחשוב, כהורים, אם אנחנו מעוניינים לחשוף את ילדינו בפני מציאות כה קשה, גם אם היא מסווית בסיפור על פיות.

_________________________________

* הדברים שאביא מבוססים בעיקרם על הקורס של ד"ר חנה לבנת בתכנית ללימודי תרגום ועריכת תרגום באוניברסיטת תל-אביב, שהתמקד בתרגום ספרות ילדים, וכן על ספרה של זהר שביט ובשמת אבן-זהר, "מעשה ילדות: מבוא לפואטיקה של ספרות הילדים", הוצאת עם עובד והאוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1996.

** הספר תורגם לאנגלית ויצא לאור ב-1962 בשם: Centuries of Childhood: A Social History of Family Life.