אני מוכרחה להודות שהייתי קטנת אמונה ביחס לספר הזה. לא כי הוא ספר לא טוב, ההפך הוא הנכון; אלא שהוא נטוע במציאות כל כך שונה משלנו (תרבותית, חברתית, כלכלית, דתית, היסטורית), שחששתי שהקורא הישראלי לא ימצא בו עניין. סיבה נוספת לחשש שלי: הוא ספר קשה. הוא מתאר מציאות קשה, ובמבט שמביט נכוחה. בקריאה הראשונה הייתי דרוכה מאוד, חששתי מפני הרגע שבו יהיו גילויי התעללות, אלימות קשה או אונס; לשמחתי אין בסיפור דברים מסוג זה, אבל מסתבר שפגיעתם של נטישה וחוסר חיבה ואהבה עלולה להיות קשה לא פחות מהתעללות.
ובכן, כן, זה ספר קשה. מבחינה נפשית זה היה הספר שהיה לי הכי קשה לתרגם – במהלך עבודת התרגום אפף אותי דכדוך עמוק. לעומת זאת, מבחינה לשונית זה היה הספר שהיה לי הכי קל לתרגם – המשפטים קצרים, פשוטים, השפה בסיסית כמעט, המבט ישיר. וזאת אחת מגדולותיו של הספר לדעתי: הסיפור יוצר חוויית קריאה קלה, קולחת; זה ספר קריא מאוד, שקשה להניח מהיד.
כשנוכחתי לראות עד כמה משפיע הספר על מצב רוחי, הבנתי שמדובר בספרות טובה ואפקטיבית. והיא אפקטיבית לא מתוקף איזה סגנון מיופיף או סוחט-רגשית, להפך. דווקא המבט המישיר עיניים למציאות הקשה, בשילוב עם הקול התמים והלא מרחם על עצמו של הדוברת, נותנים לחומרים הקשים לדבר בעד עצמם.
"אני באה משם" בהוצאת זיקית
אם אתייחס רגע למלאכת התרגום עצמה – "אני באה משם" דרש ממני לברר ולהתלבט בתרגום מונחים מתחומים שונים ומשונים – החל במיני מזונות קולומביאניים (bocadillo – חטיף גויאבה? מרמלדת גויאבה? ממתק גויאבה?), mazamorra – דייסת תירס? נזיד? תבשיל? קדרה?), עבור במונחים הקשורים בכנסייה הקתולית (el santisimo sacramento – מילולית: "הסקרמנט הקדוש". הכוונה היא לאוכריסטיה, הטקס במהלך המיסה ובו שותים מדמו של ישו שהפך ליין ואוכלים את בשרו בדמות לחם הקודש. איך משלבים את זה במשפט קצר?), וכלה בהתמחות במונחי טקסטיל ורקמה (מה עושים עם בד שפשוט אין לו שם בעברית, כמו bayetilla?). אלה אמנם פרטים קטנים, חלקם אפילו לא מאוד חשובים, אבל כמתרגמת עליי להתייחס לכל פרט כזה ולשקול את הפתרונות בכובד ראש.
דילמה קצת יותר עקרונית שעלתה במהלך העבודה היא לגבי שמות של קדושים. התרבות דוברת הספרדית אוהבת לתרגם את השמות לספרדית – כך למשל "כריסטופורוס הקדוש" יהפוך בתרבות הספרדית ל"סן כריסטובל", יוסף הנגר, בעלה של מריה, יכונה "חוסה", וינסנטיוס הקדוש יכונה "סן ויסנטה", יוחנן הקדוש – "סן חואן", וכן הלאה. האפקט שמתקבל בשני המקרים הוא אפקט שונה. (וסתם עוד דוגמה משעשעת – כשביקרתי בארגנטינה נדהמתי לגלות שמדברים על קרליטוס צ'פלין. צ'פלין במלרע. כן כן.) התופעה הזאת כל כך מושרשת בשפה ובתרבות, שבתרגום הראשוני, האינטואיטיבי, כמעט לא התלבטתי אם להשאיר את השמות כפי שהם מופיעים או להעביר אותם למופעים המקובלים שלהם בתרבות שלנו, אם בלטינית או בעברית. חשבתי שאם אשאיר את השמות כפי שהם במקור הדבר יעשיר את התרגום העברי בניחוח של תרבות קולומביאנית – בדומה למקרים שבהם אני מעדיפה לתעתק ולא לתרגם מילים כמו "סייסטה", "סניוריטה" או "פטיו". יחד עם זאת, לאחר דיון סוער עם העורכים בסוגיה, החלטנו לשנות את השמות לשמות המקובלים בעברית (ואם להודות על האמת, אני עדיין מנהלת עם עצמי דיונים עם טיעונים לכאן ולכאן…).
בסופו של דבר, שמחתי לגלות שהתבדיתי. למרות ש"אני באה משם" נטוע במציאות זרה ורחוקה, ולמרות המציאות הקשה שהוא מתאר, התברר ששירה ואוריאל הפליאו לבחור. מעבר לכניסת הספר לרשימת רבי המכר של חנויות הספרים העצמאיות, אני מקבלת תגובות חמות מאוד מקוראים נלהבים רבים שקראו את הספר, וסיפורה של אמה רייס נגע בהם באופן עמוק.
הנה כמה מהביקורות על הספר:
"'אני באה משם':סיפור של ילדות נוראה בקולומביה", רות אלמוג, תרבות וספרות, הארץ, 27.7.2014
"קסמה שובה הלב של אמה רייס", יונה פישר, הארץ, 1.8.2014
"'אני באה משם': מכתבים מהצד האפל", עמיחי שלו ynet, 25.6.2014
"7 הספרים שאתם חייבים לקרוא באוגוסט", צליל אברהם, mako, 3.8.2014
"'אני באה משם': כשמעשה של חסד מתברר כאסון", עלית קרפ, מוסף ספרים, הארץ, 17.9.2014
Sonia Barchilon 
סוניה, גמרתי לקרוא בסוף השבוע את 'אני באה משם' ואכן ספר מטלטל. התרגום מצוין והמקור נוכח בו מבלי להאפיל על הנוסח העברי. תהיתי רק בקשר לשמו של הנמען שלה – חרמן היקר. אמנם מנוקד אבל בכל פעם מחדש הייתי צריכה להזכיר לעצמי שמדובר בשם ולא בסתם חרמן. האם שקלת להחליף בשם אחר, ומדוע לא החלפת בעצם?
תודה רבה, מרב!
כיוון שמדובר בטקסט שהוא חליפת מכתבים אמתית, כלומר – חרמן ארסינייגאס הוא אדם בעולם (אמנם נפטר, אבל היה קיים במציאות), ואמה רייס אכן כתבה לו את המכתבים הללו. לכן לא שקלתי להחליף את שמו. עם זאת, שקלתי להוסיף א', "חרמאן" – נראה לך שהיה עוזר?